נולדתם להילחם: איך הופכים את המאבק הפנימי למקור של שמחה?
רבים מאיתנו חווים את החיים כמלחמה יומיומית. המאבק מול היצר, מול פיתויים או אפילו מול חוסר חשק לקום לתפילה או לעשות טוב, נתפס לעיתים כנטל או כסימן לחולשה רוחנית,. בשיעורו המרתק של הרב מנחם עמאר, אנו מגלים זווית ראייה מהפכנית מבית מדרשו של בעל התניא: המלחמה היא לא תקלה בתוכנית – היא התוכנית עצמה.
בעיה, אתגר או הזדמנות?
כשאדם ניצב מול קושי, הוא נוטה לקרוא לו "בעיה". אך הרב עמאר מזכיר לנו שיש מי שקורא לזה "אתגר" ויש שקורא לזה "הזדמנות". בעוד שבעיה מחלישה אותנו ומובילה לעצבות, אתגר והזדמנות מחזקים אותנו ומביאים לשמחה. בעל התניא הופך את הקערה על פיה ומלמד שההתמודדות מאפשרת לנו להגיע להישגים שאי אפשר להשיג בלעדיה. כמו שחקן כדורגל שלא היה נכנס למגרש אם לא היה שוער שינסה לעצור אותו, כך גם ב"מגרש החיים" – המניעות הן אלו שמאפשרות לנו לגלות את עוצמות הנפש החבויות בנו,.
סוד ה"מטעמים" של הקדוש ברוך הוא
בפרק כ"ז בספר התניא, מוסבר ההבדל בין עבודת ה"צדיק" לעבודת ה"בינוני". הצדיק הוא כמו מאכל מתוק – אין לו משיכה לרע ועבודתו נעמה וחלקה. אך הבינוני, האדם שנלחם בתאוותיו ובמחשבותיו, הוא ה"מטעמים" החריפים והפיקנטיים שהקדוש ברוך הוא כל כך אוהב,.
חז"ל מלמדים ש"ישיב ולא עבר עבירה – נותנים לו שכר כאילו עשה מצווה". בכל פעם שאנו דוחים מחשבה לא ראויה או מתגברים על פיתוי, אנו יוצרים נחת רוח עליונה שעולה על כל תפילה או שבח אחר,. הצדיק לא יכול לקיים את המצווה של "ולא תתורו אחרי לבבכם" כי אין לו את הפיתוי מלכתחילה; דווקא אנחנו, שנלחמים, זוכים לקיים אותה,.
המלכודת של גסות הרוח
אחת הסיבות המרכזיות לעצבות בעבודת השם היא האכזבה מעצמנו. אדם שחזר בתשובה או מתחזק עשוי לתהות בחמיצות: "איך יכול להיות שאחרי כל כך הרבה שנים אני עדיין נמשך לשטויות האלה?". בעל התניא מסביר שהאכזבה הזו נובעת מ"גסות הרוח" – אדם שחושב שהוא צדיק ומתאכזב לגלות שהוא לא,.
הכרה במקומנו כ"בינוניים" – אנשים שייעודם הוא להילחם כל חייהם – היא המפתח לשמחה,. מי שמשלים עם כך שתמיד יהיו לו פיתויים, מפסיק להתאכזב ומתחיל לשמוח בכל ניצחון קטן של "אתכפיא" (כפיית היצר),.
מהכוח אל הפועל: מבצע מצה וצדקה
המאבק הרוחני לא נשאר רק במחשבה. הוא מתבטא גם בעשייה גשמית, כמו במבצעי "קמחא דפסחא" וחלוקת מצות שמורה של מרכז "אור מנחם",. הרב עמאר מסביר שצדקה היא הדרך להצדיק את מה שאלוקים נתן לנו; כשאנו נותנים בלי חשבון, אנו מבטלים את הדינים והחשבונות עלינו בשמיים,.
בדיוק כפי שהמצה היא "מאכל האמונה" ו"מאכל הרפואה", כך גם היציאה מה"מצרים" האישי שלנו – מהחסימות וחוסר השחרור – מאפשרת לנו להפוך לתחנת מעבר של אור וטוב לעולם כולו,,.
