כשאנחנו מקיימים מצוות, האם יש חשיבות לכוונה שאנחנו מכניסים בהן? האם די בקיום הטכני או שיש צורך גם בהשקעת מאמץ נפשי? השיעור עוסק בשאלה זו.
השיעור מסביר שיש ארבע רמות בבריאה – דומם, צומח, חי ומדבר. כל רמה מכילה את הרמה שמתחתיה ומוסיפה נדבך נוסף.
באותו אופן, לכל מצווה יש היבט פיזי-מעשי אך גם אפשרות להוסיף לה רובד של כוונה, הבנה וחיבור פנימי. זה נותן למצווה "אור נוסף".
אז מה חשוב יותר בעיני ה'? המעשה או הכוונה?