האדמו"ר הזקן מלמד בפרק זה שכל יהודי יכול להיות בינוני – כלומר לשלוט תמיד במחשבה, בדיבור ובמעשה, גם אם הרגשות עדיין נמשכים אחרי התאוות. אבל כאן הוא מוסיף חידוש גדול: ליהודי יש גם כוח פנימי לשנות את הלב עצמו, להפוך אהבות גשמיות לאהבת ה', ולסלוד מן הרע באמת.
הדרך לכך היא התבוננות עקבית: לראות איך התאוות הן זמניות וריקות לעומת האושר הנצחי שבעבודת ה'.
ככל שיהודי מתרגל יום־יום להתבונן, להתאפק, ולחיות רגע אחד נקי, הוא צובר כוח, ויכול להגיע לדרגות גבוהות יותר – אפילו לבחינת "צדיק" שהרע לא קיים אצלו כלל.
השיעור מלווה בסיפורים חזקים: מהמגיד ממזריטש ור' זאב וולף על השליטה במחשבות, מהחסיד פרץ מוצ'קין שניצל מניסיון קשה במסירות נפש, ומהציצית שהצילה יהודי ברגע של פיתוי. כל אלו מלמדים שהעבודה האמיתית של היהודי היא להישאר בתנועה מתמדת קדימה – מחר יותר טוב מאתמול.
