הלב היהודי שלא נכבה לעולם: תניא פרק י"ח – חלק א'

מה מחזיק יהודי כשאין כוח לחשוב, כשהלב עייף, כשהניסיון בא עכשיו? אדמו"ר הזקן מגלה לנו בפרק י"ח בתניא שיש לנו בפנים "אהבה מסותרת" – מנוע יהודי מולד, לא קנוי, שלא נכבה. זה לא חינוך, זה לא רגש שגידלתי בעבודה – זה ה-DNA, הירושה מאברהם יצחק ויעקב. אתה יכול להגיד "לא מתאים לי", אתה יכול להתרחק במעשים – אבל אתה לא יכול להפסיק להיות יהודי. ולכן "כי קרוב אליך הדבר מאוד": אתה כבר קרוב. אתה רק צריך להוציא את זה החוצה.

אנחנו נכנסים לפרק חדש בתניא – פרק י"ח, תחילת סדרה שפרק י”ח עד פרק כ"ה – שיחה ישירה על "הלב היהודי". עד עכשיו (עד פרק י"ז) למדנו את שיטת חב"ד הקלאסית: מוח שולט על הלב. כלומר – התבוננות, הבנה, להפנים בשכל אמת אלוקית עד שנולד מזה רגש נכון, שמוליד שליטה על המעשים. שמענו על שלוש דרגות:

• צדיק: מסוגל אפילו לבחור מה לאהוב ומה לשנוא.

• בינוני: לא תמיד שולט ברגש, אבל שולט במחשבה, דיבור ומעשה.

• רשע: ההפך – הלב מנהל אותו.

אבל יש בעיה: זה עובד יפה בראש, כשיש זמן לחשוב. מה קורה ברגע אמת? כשיש פיתוי עכשיו. כשאני עצבני, עייף, לחוץ, מוצף. במצב הזה – מי בכלל מצליח "להתבונן עשר דקות" לפני שהוא נופל? מי מסוגל להפעיל את המוח?

כאן נכנס פרק י"ח. זה הרגע שבו בעל התניא אומר לנו: יש לך עוד כלי שלא דיברנו עליו לעומק עד היום – הלב היהודי עצמו.

מה זה "הלב היהודי"?

הלב היהודי זה לא סיסמה. זה נכס תורשתי. אדמו"ר הזקן קורא לזה "אהבה מסותרת": אהבה טבעית של כל יהודי לה' יתברך. גם אם אתה לא מרגיש את זה ביום-יום. גם אם אתה חושב שאתה בכלל לא מאמין. גם אם אתה מגדיר את עצמך "לא בעניין". זה שם.

זאת לא אהבה שיצרת בעבודה, זאת אהבה שקיבלת בירושה. ירושה! "אהבה מסותרת שבלב כללות ישראל, שהיא ירושה לנו מאבותינו". זאת נקודת קודש עצמית שלא ניתנת מחיקה. היא אמנם מכוסה, אבל קיימת.

ואז קורה משהו מדהים: ברגעים קיצוניים – למשל כשאומרים ליהודי "תכפור באלוקים" – יהודים לאורך כל הדורות, אפילו כאלה שבחיים לא שמרו שבת, מסרו את הנפש. מאיפה הכוח הזה? לא מהשכל. לא מתהליכים. זו לא אידיאולוגיה. זה הפיצוץ הישיר של "אני יהודי". זה הלב.

"אני יהודי – אתה יהודי"

בלי שיעור אמונה. בלי קורס "למה מניחים תפילין". ישר ללב.
למה זה עבד?
כי הוא דיבר עם הנקודה היהודית. כי כל יהודי בפנים כבר רוצה להיות מחובר. לפעמים רק צריך להזכיר לו מיהו.

וזה כל הסוד של פרק י"ח: יש משפט אחד שמדליק מבפנים. "אני יהודי".

אתה שומע את זה – ואתה לא יכול להישאר אותו דבר. זה מכאיב אפילו. זה תובע ממך.

מה זה אומר הלכה למעשה?

בעל התניא אומר: "כי קרוב אליך הדבר מאוד". מאוד! איך מאוד? כי זה כבר אצלך.
כי גם אם אתה לא מסוגל עכשיו לפתח אהבת ה' בשכל, גם אם אין לך כלים של למדנים, גם אם אתה אומר בפה שאתה לא מאמין – בפנים יש נקודה שאתה לא יכול לכבות. היא לא בשליטתך בכלל. היא עצם המהות.

וכאן מגיעה הבשורה הכי מעודדת בעבודת ה':
הקב"ה לא דורש ממך לייצר רגש מאולץ. הוא רק דורש שלא תכסה את מה שכבר יש.

למה זה משנה לנו ביום-יום?

שאלה חזקה שהרב מעלה בשיעור: למה אצל גשמיות אני משקיע, יושב בנחת, לא מסתכל על השעון – מסעדה טובה, נופש, כוס וויסקי – ושכשמגיע תורה, תפילה, שיעור נשמה – אני נהיה "לחוץ בזמן"?

התשובה כואבת: כי בעולם הזה קל יותר לחוש סיפוק חיצוני מאשר סיפוק פנימי. וויסקי זה "שמחה מבחוץ" – היא נכנסת לרגע ונגמרת. אמיתית זו לא שמחה. שמחה אמיתית היא הפוכה: היא בפנים – ופורצת החוצה.

וכשאני נוגע בנקודה הפנימית שלי – לא בא לי לברוח. לא אכפת לי זמן. אין "יאללה נו תסיים". אני רוצה להיות שם. למה? כי זה מי שאני.

אז מי אני?

ופה נכנסת נקודת זהות יהודית שהרבי מלובביץ' הסביר ליהודי שאמר לו: "אני לא בטוח שאני בכלל יהודי, אני לא מאמין באלוקים".

הרבי ענה לו בסגנון חד:
להיות יהודי – זה לא השתייכות לדת שבחרת. זה לא מועדון. זה זהות מהותית. כמו שחתול לא יכול להחליט שהוא עץ, ואתה לא יכול להחליט שמחר אתה נהיה חתול – כך יהודי לא יכול להפסיק להיות יהודי. אין "יציאה". כי זה לא תפקיד. זה המנוע שלך.

וכמו שרכב בנוי לבנזין מסוים – אם תנסה למלא דיזל במקום 95, הוא ייסע אולי שתי דקות וימות – כך הנשמה שלך בנויה על אלוקות. אתה יכול להחליט "אני לא מאמין", אבל אתה לא יכול להחליף מנוע. רק לסבול חוסר התאמה.

וזה מסביר משהו עצום:
למה אמרו לנו "נשמה שנתת בי טהורה היא" – כל בוקר, בלי תנאים.
גם אם אכלתי לא כשר, גם אם דיברתי לא כמו שצריך, גם אם נפלתי – הנשמה עצמה טהורה.
הטומאה נדבקת מבחוץ. הפנימיות לא נפגמת.

4 שאלות שבעל התניא שואל בתחילת הפרק (ויהיו לנו כותרות להמשך הסדרה):

1. איפה "הלב היהודי" הזה ממוקם בנפש? זה רגש? זה שכל? זה משהו אחר לגמרי?

2. מה הוא דוחף לעשות בפועל? כלומר – איך הרגש המולד הזה מכניס אותי למעשים טובים, לא רק לתחושות חמות בלב?

3. איך זה הגיוני שזו ירושה? רגשות הרי לא עוברים בירושה כמו כסף או גנים.

4. ואם זו אהבה – איך בתוך אותה אהבה יש גם יראה? אהבה מקרבת, יראה מרחיקה. איך שניהם ביחד?

כאן מתחילה ההעמקה של פרקי י"ח–כ"ה: להבין את המנגנון הפנימי הזה וללמוד להשתמש בו ברגעי לחץ. לא תיאוריה. כלי חיים.

מה צריך לצאת מהשיעור הזה?

• אתה לא רחוק. אין דבר כזה "רחוק" בעם ישראל. יש "קרוב" ויש "יותר קרוב".
• אתה לא צריך להמציא את עצמך מחדש. אתה צריך להסכים להיות אתה.
• עבודת ה' אמיתית היא לא להיות רובוט של מצוות, אלא לתת ללב להשתתף – ואז המצוות לא נושרות.
• ואם עכשיו קשה, תזכור משפט אחד:
אני יהודי.